על סבים וסבות המגדלים את ילדי בתם שנרצחה בידי בן-זוגה

פתח דבר אלימות כלפי נשים ותוצאותיה הקשות הובילו בעשורים האחרונים לידי הכרהשאי אפשר להניח לבעיה זו כאילו הייתה תופעה פרטית ומשפחתית, ויש לראות בה בעיה חברתית (איזיקוביץ, פישמן, מש וגוסינסקי, 2002 ). רצח של נשים בידי בן-זוגן הוא הביטוי החמור ביותר של בעיה חברתית זו.
השימוש במונח מבקש לייחד (femicide)" “רצח נשים תופעה זו במאפיינים משלה, שכן הרצח נובע מתוך הפוליטיקה של היחסים בין ,Sharps ,Glass ,Campbell( המינים Garcia, ;2007 ,Bloom & ,Laughon .)2007 ,Soria, & Hurwitz מרבית המחקרים בנושא רצח נשים עוסקים בניסיון לזהות גורמי סיכון לרצח. למרות העיסוק המחקרי הנרחב בבעיות של אלימות כלפי נשים ורצח, וההכרה בהשפעות הקשות של תופעות אלה על הקורבנות המשניים – ההשלכות של רצח נשים בידי בן- זוגן על הורי הנרצחות, על ילדיהן ועל הוריהן המגדלים את הנכדים הנותרים לא נחקרו לעומק בארץ ובעולם; הן נדחקו לאורך שנים מהתודעה הציבורית, המחקרית והטיפולית ;2006 ,Biroscak, Smith, & Post) Wickie, & ;2000 ,Dolan & Doyle .(2001-2000 ,Marwit

מאמר זה עוסק בבעיית רצח נשים בידי בן-זוגן ומתמקד בנקודת מבטם של הורי האישה הנרצחת, המגדלים את ילדי בתם שנרצחה. מטרת המאמר – להעלות אל קדמת הבמה אוכלוסייה “מוזנחת" זו.

סקירת הספרות

רצח הוא אירוע דחק טראומטי, בעיקר בעבור בני המשפחה. ממחקרים עולה כי לרצח השלכות שליליות על תחומי חיים שונים של בני המשפחה של קורבן הרצח: האישיים, התפקודיים החברתיים, הזוגיים, הרגשיים ;2008 ,Tuck & Baliko( והמשפחתיים ,Stetson ;2009b ,2009a ,Miller 2003 (. נמצא כי הם חווים תגובות של אובדן טראומטי בשיעור גבוה מאחרים, והם בקבוצת בסיכון לפתח פוסט-טראומה ותגובות אבל מורכבות שבעטיין ממשיכים לחוש מצוקות רגשיות קשות ללא הקלה לאורך ,Murphy ;2002 ,Adams( שנים Raphael ;2003 ,Lohan & Johnson 2004 (. מקצתם של ,Wooding & רגשות אלה קשורים לאופיו הפלילי של האירוע החושף את בני המשפחה לחקירות משטרה, לתהליך משפטי, למעורבות של מערכת בתי הסוהר, מערכת בריאות הנפש ומערכות אחרות ,Hardesty( וכן לסיקור תקשורתי & ,McFarlane ,Campbell .)1998 ,Rock ;2008 ,Lewandowski ילדים שאימם או אביהם נרצחו בידי ההורה השני תמודדים עם טראומת האלימות ואובדן שני ההורים בד בבד עם עזיבת ביתם הפיזי, מעבר לבית מגורים אחר, התמודדות עם הסטיגמה, קונפליקט של נאמנויות ושנים ארוכות של עיסוק משפטי בחייהם.

התמודדות מורכבת זו דורשת התייחסות מורכבת & Black( של המטפלים בהם 1988 ( וטיפול אינטנסיבי ,Kaplan Wiesel-Lev( בכל שלבי ההתמודדות 2001 (. מציאות זו ,Samson & מחייבת סבים וסבות, שלפתע הופכים למטפלים העיקריים בנכדיהם לאחר רצח אימם, להיות עסוקים לאחר האובדן בצורכיהם של הילדים השרויים בטראומה יותר מבעיבוד הטראומה שלהם עצמם. מחקר איכותני בדק הסתגלות של ילדים שאימם נרצחה בידי בן-זוגה ושל מטפליהם העיקריים לאחר הרצח בקרב עשר משפחות (חמישה מהמטפלים העיקריים היו הורי הנרצחת, האחרים היו בני משפחתו של הרוצח או משפחות אומנה).

במחקר נמצא כי לפי תפיסות המטפלים העיקריים, הילדים סובלים לאחר הרצח מבעיות נפשיות, פיזיות, התנהגותיות ולימודיות. רבים מהילדים התמודדו עוד קודם לרצח עם אלימות בבית, מציאות שהוסיפה למורכבות המצב ,Campbell ,Hardesty( לאחר הרצח ,Lewandowski & ,McFarlane .)2008 מחקרים העוסקים בסבים וסבות מגדלים את נכדיהם שלא בעקבות רצח של ההורה מצאו כי קשר ויחסים של קרבה בין הסבים והסבות לנכדים הביאו לידי הסתגלות טובה ותפקוד טוב של הנכדים – גם בקרב אותם ילדים שחוו התעללות קשה של הוריהם & Goodman ;2007 ,Goodman( 2001 (. אשר למצבם של ,Silverman הסבים והסבות המגדלים את נכדיהם, נמצא כי הם דיווחו על יותר בעיות בריאות מסבים וסבות שלא גידלו נכדים .)2008 ,Silverstein & Lindsey( המחקרים שעסקו בסבים וסבות המגדלים את נכדיהם לאחר רצח מצאו גם הם כי קבוצה זו חשופה לסכנה של החמרה במצבה הבריאותי, הנפשי והכלכלי עקב הורות מחדש והמחויבות הפתאומית לצורכיהם של הילדים .)2002 ,Armour( השרויים בטראומה קושי נוסף הוא הצורך להתמודד עם מאבקים משפטיים הקשורים לנכדים – בדרך כלל בשאלת האפוטרופסות, ;1998 ,Kaplan( עקב הרצון לגדלם .)1998 ,Spungen בישראל נרצחו בעשור האחרון 147 נשים בידי בן-זוגן. בממוצע נרצחות 14 נשים בשנה, בלא שינוי במגמה לאורך השנים )אלמגור-לוטן, 2010 ; משטרת . 2 ) ישראל, 2009 עד לשנת 2001 מי שבן משפחתם נרצח שלא עקב אירוע טרור או ביטחון היה בקבוצה שולית וזנוחה, בלא מעמד, .)2004 ; טיפול או זכויות )ינאי, 1993 בשנת 2001 התקבל חוק זכויות נפגעי עבירה, חוק שהגדיר לראשונה קבוצה.עם זאת, עד 3 זו “נפגעי עבירות המתה" סוף שנת 2009 , עת התקבלה בממשלת ישראל החלטה המאשרת תכנית סיוע למשפחות נפגעות עבירות המתה בישראל, לא הוכרה קבוצה זו כזכאית , וגם במסגרת 4 לזכויות או להטבות התכנית המאושרת, עדיין נותרו משפחות רבות בלא מענה לצורכיהן.

שיטת המחקר

המחקר נערך על-פי הפרדיגמה האיכותנית-קונסטרוקטיביסטית, עקב מיעוט הידע המחקרי על אוכלוסייה זו. במסגרת המחקר התקיימו 30 ראיונות עם 25 הורים של 19 נשים שנרצחובידי בן-זוגן – מתוכם 11 אבות ו 14- אימהות.
מאמר זה עוסק בתת-קבוצה בקרב המרואיינים – אלה אשר להם נכדים מהבת הנרצחת ) 16 הורים של 12 נשים שנרצחו(. שבע משפחות ) 11 הורים( קיבלו חזקה על כל הילדים או על אחדים מהילדים, והן מגדלות אותם.
חמישה הורים של נשים שנרצחו אינם מגדלים בפועל את הילדים )ארבעה גידלו אותם תקופה מסוימת אך לא יכלו להמשיך, ובמקרה אחד הלכו הילדים מלכתחילה למשפחת הרוצח שהקשר עִמה היה הדוק יותר(. לשבע נשים שנרצחו לא נותרו ילדים או שילדיהן נרצחו גם כן (תשעה הורים).

תוצאות

התברר כי השאלה אם נשארו ילדים מהבת שנרצחה ואם הוריה מגדלים אותם הייתה משמעותית מאוד בקרב המרואיינים. ההורים שנשארו להם נכדים ציינו כבר בשלבים מוקדמים של הריאיון שזאת הסיבה לכך שהם ממשיכים לחיות. מדבריהם עולה בבירור שהילדים נותנים להם את הכוח ויוצרים כעין המשכיות לבת שנרצחה.
הנכדים מחייבים אותם להמשיך בתפקוד – למענם. ניתוח הראיונות העלה כמה תמות מרכזיות הקשורות לילדי הנרצחות ולגידולם. בכמה מהתכנים המעסיקים הורים נמצאו הבדלים בין אלה המגדלים את הנכדים לבין אלה שאינם מגדלים את הנכדים.
עם זאת, גם הורים שאינם מגדלים בפועל את הילדים חווים רגשות של אחריות ודאגה לנכדים. במקצת המקרים הם גידלו אותם תקופה מסוימת אבל בעיות שונות )גיל ההורים, מצבם הפיזי, הקושי שלהם לספק את צורכי הילדים( אילצו את רשויות הרווחה לספק לילדים מגורים חלופיים (לעתים אצל גורם אחר בתוך המשפחה ולעתים במסגרות חיצוניות, כגון אומנה או פנימיות). הקשר השוטף עם הנכדים חשוב להם והם דואגים לשמֵר אותו ככל האפשר.
עם זאת, הורים אלה חווים בדרך כלל רגשות אשם על אי יכולתם לגדל את הנכדים ודאגה גדולה לעתידם, בעיקר במצבים שמשפחת הרוצח ממשיכה לקיים עִמם קשר.

חזרה לתפקידי הורות

בקרב סבים וסבות המגדלים את הנכדים גרם אירוע הרצח שינוי דרמטי באורח החיים מכל הבחינות: חזרה לאחור והתמודדות נפשית, פיזית ורגשית עם גידול ילדים קטנים או מתבגרים שגם הם חוו טראומה קשה ואובדן; שינוי במצב הכלכלי עקב ריבוי הוצאות שלא היו קודם לכן; התמודדות עם תהליך של אפוטרופסות; קשיים פיזיים ועוד.
הסבים והסבות ביטאו את תחושותיהם בקשר למשמעות הנכדים עבורם, לעתיד הילדים ולהתמודדותם עם הטראומה לאורך ציר ההתבגרות ובסוגיית הקשר עם האב הרוצח ומשפחתו.
הצורך לדאוג פתאום לילדים קטנים או גדולים אילץ אחדים מההורים לשנות את מקום עבודתם או להפסיק לעבוד. כל זה נוסף על הזמן שנדרש במאבקים הרבים בבתי משפט ולגידול בהוצאות הבית והילדים, כבדבריה של מלכה: “בהתחלה לא יכולתי לעבוד, היו לנו המון סידורים משפטיים לגבי הילדה…
בכלל לא עוזרים לנו בכלום בתחום הזה. היום יש לי יותר כוח להתחיל ולטפל בכל הנושאים הכספיים. הרבה דברים נראה לי שאנחנו לא מקבלים והרבה הוצאות…"

התמודדות עם גידול נכדים שחוו טראומה ואובדן

סוגיה מרכזית היא התמודדות הסבים והסבות עם גידול ילדים שחוו טראומה קשה ומרכזית, נוסף על ההתמודדות עם הטראומה שלהם-עצמם – הורים שאיבדו בת. מקצת הילדים היו קטנים מאוד בזמן האירוע וגדלו לתוך מציאות שסבא וסבתא הם המגדלים אותם; אחרים היו גדולים די הצורך להבין את משמעות הרצח, מקצתם אף היו עדים לאירוע ועבור כמה מהם הרצח היה נקודת סיום לאירועי אלימות כלפי האם ולעתים אף כלפיהם מצד האב הרוצח. מדיווחי ההורים עלה כי רוב הילדים מקבלים טיפול פסיכולוגי או עזרה נפשית כלשהי, ואילו רוב ההורים, הזקוקים נואשות להנחיה ולתמיכה בגידול הנכדים ולטיפול בעצמם, אינם מקבלים עזרה זו. גם ההורים המעטים שסיפרו כי יש להם ליווי של איש מקצוע תיארו מצב שהם עומדים רוב הזמן לבדם מול המשימה הקשה והמורכבת של הצורך להכיל את טראומת הילדים ולסייע להם בהתמודדות, נוסף על התמודדות עם הטראומה האישית שלהם ועם פחדים והתלבטויות בקשר לעתידם של הילדים. במקרים שבהם הילדים היו צעירים בזמן הרצח, ולא היה להם זיכרון או ידע לגבי מה שקרה, תיארו ההורים פחדים משאלות שהילדים ישאלו בעתיד, מהאופן שבו יספרו את סיפור הרצח ומההשלכות שיהיו לכך. במקרים שהילדים היו גדולים יותר תיארו ההורים פחדים מהשפעות הטראומה עליהם. התמודדות זו מפגישה אותם כל העת עם הקשיים שלהם והאובדן שלהם.
“היא קוראת לנו פעם אבא ופעם סבא… לפעמים היא מבקשת רשות לקרוא לי אבא. היא לא מבינה את המשמעות, לא מבינה מה מחכה לה בחיים… זה מאוד קשה, ההתמודדות הזו.

זה מאוד כואב לי לחשוב עליה ומה יהיה אִתה, מה יהיה כשהיא תתחיל להבין…" [שמעון] בלה מספרת: “אני יודעת שיש דברים קשים שהילדים לא התמודדו אִתם, וזה מדאיג אותי מאוד מה יקרה אִתם…"
בהמשך היא מדברת על הקושי של הנכדים שאביהם התאבד לאחר שרצח את אימם: “…אנחנו אף פעם לא מדברים כביכול ‘אבא שלך עשה כך וכך, אבא שלך לא בסדר'. את יודעת איך הם היו קשובים למילים??? אם היה שמץ של ביקורת, אפילו בטון הדיבור שלנו לגבי האב, הם היו מיד מתקוממים! אז אני ראיתי כמה שזה חשוב להם שלא נדבר על האב בצורה שלילית, ומאוד מקפידים על זה." “….אנחנו לא כתבנו על המצבה מה קרה… אני לא רוצה. לא כולם צריכים לדעת וגם… אני לא רוצה שהילד יראה את זה. אני לא רוצה שהילד יראה…" [אברהם] “בארבע שנים האלה (מאז הרצח)… מי שהכי נפגע זה הילד. הילדה מסתדרת, אני יודעת שקשה לה, אבל היא מסתדרת, היא חזקה יותר. הילד קשה לו… אני מאוד דואגת לו… זה השפיע עליו מאוד." [דליה]

הקשר עם הרוצח ומשפחתו

במקרים שהרוצח (אבי הילדים) נשאר בחיים, עולה שאלת הקשר בינו לבין ילדיו ובין הורי הרוצח לילדים. סוגיית הקשר עם הרוצח מעסיקה את הסבים והסבות בין אם יש קשר כזה בפועל, בינו לבין הילדים או בין משפחתו לבין הילדים, ובין אם אין קשר כזה – תמיד קיים החשש מקשר עתידי או מהיום שבו יעלו הנכדים שאלות או רצון לקשר או שהרוצח יעלה רצון לקשר.
במחקר, ילדי הנרצחות היו בקשרים שונים עם הרוצח או עם בני משפחתו (הוריו, אחיו), החל מנתק מוחלט ועד מצבים שבהם הנכדים מבקרים את האב או את הוריו ומשפחתו בקביעות.
כאשר יש קשר רציף עם האב או עם משפחתו יש תזכורת מתמדת לנוכחות הרוצח, לזכויותיו ולהיותו בחיים בכלל (כנוכחות המתמדת של הרוצח בחיי ההורים). בכמה מהמקרים יש גם מאבקי משמורת בין המשפחות, ואלה מוסיפים על קשיי המשפחה והילדים.
עם זאת, סוגיית הקשר עם הרוצח או משפחתו נוכחת כל העת גם במשפחות שבהן הילדים אינם רואים את הרוצח ואינם מקיימים קשר עִמו או עם משפחתו. כל ההורים המגדלים את הנכדים דיברו על כך כי בשלב מסוים יעמדו הנכדים בפני השאלה אם יקיימו קשר עם האב.
הם ערים לקונפליקט של הילדים: מחד גיסא – כעס גדול על האב, ומאידך גיסא – היותו של האב ההורה הביולוגי היחיד שנשאר. שאלת הקשר עם הרוצח מעמתת את ההורים הללו עם קושי פנימי נוסף.
“…בוא לא נהיה תמימים. באחד הימים הרי יכול להיות שהיא תרצה לראות את אבא שלה (שתיקה). אני לא יודע איך אני ארגיש. יהיה לי מאוד קשה…" [שמעון]. “ההחלטה תהיה בידיהם, אבל אני לא זאת שיכולה לשכנע אותם, כמו כל דבר אחר שאני משכנעת ומחנכת אותם, תעשו את זה, כאילו משהו שיהיה לטובתו…" [רינה] “…תראי, גם זה היה מסובך, בהתחלה אנחנו בכלל לא הסכמנו שיהיו פגישות, אבל הם הלכו לבית המשפט והוא קבע שיהיה קשר… לנו מאוד קשה עם זה, גם לראות את הילד כל הזמן עובר ממקום למקום ובכלל… זה קשה, אבל אין לנו מה לעשות, אנחנו היינו צריכים הסכים לכל ההסדר הזה כדי שלא יגידו שאנחנו לא משתפים פעולה ולא יתנו לנו את המשמורת… זה הפחד הכי גדול שלנו… אבל כשהילד הולך לאבא שלו, הוא לא יודע מה הוא עשה… והם גם לא יתנו לו להבין את זה אם הם רוצים את הקשר הזה וזה ממש כואב." [מונט] בהמשך דבריה מעלה מונט בעקיפין עוד ממד של היותו של הילד (נכדם) גם בנו של הרוצח והפחד מזהותו של הילד בעתיד: “…בכל פעם שהוא הולך לשם ]למשפחת הרוצח[ הם מלמדים אותו שהשם משפחה הוא שלהם.
כל פעם שהוא חוזר אני אומרת לו אתה השם Y השם שלו של אבא וגם X גם של אימא. חשוב לי שהוא ידע את זה! אמנם היא לא קבורה על השם של הבעל שלה אלא על השם שלנו. לפי הדת היא הייתה צריכה להיקבר לפי השם של בעלה, אבל היא לא מתה מוות טבעי – היא נרצחה, אז היא צריכה לקבל את השם שלנו… אבל אני לא רוצה שהוא יתבלבל…"

המאבק המשפטי על משמורת הנכדים

יש הורים שתיארו מלחמות על משמורת הנכדים. בגין זה הם נאלצים לעבור משוכות רבות, למשל – מבחני הורות ואישיות, מבדקים שעושים אנשי מקצוע,
מאבקים משפטיים הכרוכים בהוצאות רבות ועוד. המאבק המשפטי על משמורת הנכדים חשוב להורים, אך הוא דורש משאבים רגשיים גדולים (שוב בתחושת השוליות, חוסר הזכויות לעומת זכויות הרוצח, שעדיין יש לו אפוטרופסות ביולוגית), משאבים כספיים בהוצאות על משפטים, אבחוני מסוגלות הורית (שהם משלמים מכיסם) ועוד. “כל התקופה של המאבק המשפטי כלום לא עניין אותנו, רק שהילדה תהיה אצלנו… זאת הייתה תקופה נוראית, לא מספיק מה שעברנו אבל היינו צריכים להיות כל הזמן בבתי משפט והכול…" [אבי] יצחק מדבר בכעס על זכויות הרוצח בקשר לאפוטרופסות ביולוגית: “כל הרעיון שהאבא לא מוכן לוותר על האפוטרופסות שלו… במצב היום הוא לא ראה אותם מאז. לנו יש אפוטרופסות, אבל הוא לא מוותר על הזכות שלו. ועד שלא ישנו את החוק המטומטם הזה של האפוטרופסות ביולוגית, שאדם שרצח את אישתו שלא תהיה לו הזכות הביולוגית הזאת, באותו רגע הוא שבר את כל המוסכמות החברתיות להיות אבא נורמלי". אפשר לראות כי לשינוי בחייהם של הורים המגדלים את הנכדים יש השלכות על המערכות השונות. מצד
אחד הוא נותן משמעות לחיי ההורים, הוא מעודד התעסקות עם הקיים, המלא, ופחות עם החסר והלא קיים. ועם זאת הוא כרוך בקשיים רגשיים, בהוצאות כספיות גדולות, בעיסוק בתהליכים משפטיים ובמשמורות, וכל אלה משפיעים על כל בני המשפחה.

דיון

המאמר הנוכחי העלה ממצאים חשובים הנוגעים לילדי נשים שנרצחו הגדלים אצל הורי הנרצחת, הן על הקשיים שחווים הילדים עצמם והן על הקשיים שחווים המגדלים אותם לאחר הרצח.
ידוע כי ילדים החווים אלימות במשפחה נתונים בסיכון גדול לפתח פוסט-טראומה, בעיות הסתגלת, בעיות התפתחות, בעיות רגשיות ועוד .(2008 ,Evans, Davies, & DiLillo) בעקבות הרצח נמצא כי ילדים אלה חשופים לקשיים הנובעים הן מהחיים בעבר, בעצם החשיפה לאלימות במשפחה, והן מהטראומה שברצח עצמו, מהאובדן הפתאומי של שני ההורים, מהתמודדות עם הקשר עם האב הרוצח, מהתמודדות עם סטיגמה הקשורה להיותם ילדים של רוצח ועוד ,McFarlane ,Campbell ,Hardesty( ,Kaplan ;2008 ,Lewandowski & 1998 (. ממצאים חשובים אלה, וגם עדותה של לוין-אינגר )לוין-אינגר, 2009 (, פקידת סעד מחוזית המציינת כי מצבם הרגשי והפיזי של הילדים לא זכה ואינו זוכה להכרה ולמענים מספיקים בישראל – כל אלה מחייבים לתת את הדעת על נושא זה: להרחיב את הידע ובעיקר לפתח מדיניות ומענים טיפוליים הן לילדים והן לסבים ולסבות המגדלים אותם.
חשוב להציע ליווי סדיר והדרכה הורית כדי לסייע להם להתמודד עם הקשיים הנוספים בגידול הילדים ולהתחשב בסוגיות המיוחדות הכרוכות בכך. ראוי להתחשב גם בכך שרבים מההורים המגדלים את הנכדים משקיעים בכך הרבה, והם אינם מעבדים את תחושותיהם הקשורות לאובדן הבת.
בקרב הורים אלה ראוי לאפשר, נוסף על ההדרכה ההורית, סיוע בהתמודדות עם האובדן של הבת, האבל והטראומה.